היסטוריה של הרפואה הסינית
מתוך WikiSinit
תוכן עניינים |
מה זה רפואה סינית
הרפואה הסינית המסורתית היא תורת טיפול וריפוי הוליסטית עתיקת יומין שמאגדת בתוכה ידע תיאורטי וניסיון מעשי שנאסף במשך אלפי שנים. הרפואה הסינית צמחה והתפתחה מתוך התרבות והפילוסופיה הסינית והיא משלבת בין גישות ריפוי עתיקות רבות. במהלך המאה ה-19, עם חדירתה של הרפואה המערבית לתוך סין, נוצרה ההפרדה בין הרפואה המודרנית הקונבנציונלית לבין הרפואה הסינית המסורתית כפי שהיא מוכרת לנו כיום.
ראשית הרפואה הסינית
מקורה של הרפואה הסינית באגן הנהר הצהוב, ערש הציוויליזציה והתרבות הסינית. הרפואה הסינית צמחה במקביל להתפתחות התרבות, המסורת ותפיסת העולם של האומה הסינית, לכן היא נחשבת לאחד המאפיינים המרכזיים המרכיבים את הזהות הסינית.
העדויות הראשונות לעיסוק ברפואה נמצאו עוד מימי שושלת שאנג, לפני כ-3,000 שנה, עם גילויים של עצמות ניחוש שעל גבן תועדו כעשרה סוגים שונים של מחלות ושל שיטות ריפוי שונות. בתקופת שושלת ג'ואו כבר נעשה שימוש בשיטת האבחון של מישוש הדופק, התבוננות, הקשבה ומגע, ובטכניקות ריפוי של עשבי מרפא ודיקור. בימי שושלת צ'ין יצאה לאור הקלאסיקה שנחשבת לאבן היסוד של הרפואה הסינית, "ספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב". הספר, שמתעד את שיחותיו של הקיסר הצהוב עם שריו ויועציו, הוא ספר הרפואה הקדום ביותר, הראשון מתוך קאנון הרפואה הסינית, והוא מכיל בתוכו ידע רב בנושאים כמו תזונה, דרך חיים ומניעת מחלות.
כמה שנים אחר-כך, בתקופת שושלת האן, כתב הרופא הנודע ג'אנג ג'ונג-ג'ינג מי שנחשב ל"אבי הפורמולות", את ספרו "דיונים בבעיות הנובעות מקור ומחלות שונות", שעסק בתיאור מחלות ופגיעות שונות הנגרמות מקור, הדרך בה הן מתפתחות בגוף האדם, ואופן הטיפול בהן, באמצעות צמחי מרפא, דיקור וטכניקות ריפוי נוספות. הספר, שמכיל למעלה ממאה פורמולות יעילות, נחשב למקור הבסיסי לכל מרשמי הצמחים המסורתיים. הואה-טואו, רופא נודע נוסף שפעל בתקופת שלוש הממלכות, נחשב לראשון הכירורגים ברפואה הסינית, שכן הוא הכניס לראשונה את השימוש בחומרי הרדמה בעת ניתוחים. בנוסף, הוא נחשב גם למומחה גדול בטכניקת הדיקור והוא אף יצר מספר שיטות של פיזיותרפיה וסוגים שונים של תרגילים טיפוליים. אבחנת הדופק, אשר נתפסת ככלי העיקרי באבחון הפתולוגי, עברה "גלגולים" רבים בתקופה שבין השושלות הצפוניות והדרומיות ובין שושלת סונג, במהלכם מספר אזורי המישוש הלך והצטמצם עד למקום הדופק הרדיאלי המוכר כיום. הרופא ואנג שו-הה, חיבר את הספר "הקלאסיקה של הדופק", מאי-ג'ינג, בה הוא קיבץ את הידע הרב ואת הטווח הרחב של טכניקת אבחנת הדופק. הספר נחשב ליצירת מופת בתחום והוא אף תורגם לאנגלית ומשמש מטפלים במערב עד היום. קלאסיקות רבות נוספות נכתבו במהלך השנים, בתחומי הדיקור, צמחי מרפא, מחלות חיצוניות, רפואת העיניים ורפואת ילדים. בתקופת שושלת סונג, עברה שיטת הדיקור שינויים מהפכניים, ואף נעשה בה שימוש בטיפולים קוסמטיים. בתקופת מינג החלה להיעשות הבחנה בין אסטרטגיות הטיפול בין מחלות קור (שאנג האן) ובין מחלה קדחתית-מגפתית (וון בינג), המושג המקביל למונח המערבי "מחלה מידבקת". אם בעבר נהוג היה להשתמש בצמחי מרפא מחממים בטיפול בסימפטומים של חום וזיהומים במחלות חמורות, מעתה הוכנס לראשונה השימוש בצמחי מרפא מצננים.
הרפואה הסינית כיום
הרפואה הסינית ממשיכה להתפתח ולהתאים עצמה למחלות ולמצבים של ימינו. מגוון כלי האבחון והטיפול שהיא מציעה הוכחו כיעילים הן בתור טיפול מונע והן בריפוי של מגוון רחב של מחלות, והיא צוברת יותר ויותר חסידים גם בקרב הציבור הרחב וגם בקרב הממסד הרפואי במערב.
עם ייסודה של סין החדשה בשנת 1949, הממשלה החלה להשקיע משאבים רבים בהקמת מכוני מחקר , מרפאות ובתי ספר לרפואה סינית מסורתית. כיום המחקר המדעי הקשור לרפואה הסינית הוא גדול בסין ומחוצה לה. מחקרים רבים אשר יצאו בשנים האחרונות מספקים בסיס מדעי ומוכיחים את יעילותם של צמחי המרפא מול מגוון רב של מחלות. בשנת 1977 פורסם "מילון צמחי המרפא", הקובץ הגדול ביותר של צמחי מרפא שפורסם עד עתה הכולל 5,767 פורמולות מוגדרות ומפורטות בדיוק רב. ספרים רבים בתחום תורגמו לשפות זרות רבות וזכו לפרסום ולהתעניינות רבה במערב.
הריפוי בעזרת צמחי המרפא
צמחי המרפא הסיניים הם אחד הכלים החשובים ביותר ברפואה הסינית המסורתית. השימוש בצמחים מיועד למניעה ולטיפול במחלות ובעיות רפואיות שונות. חומרי הגלם המשמשים לרקיחת התרופות הסיניות כוללים גם חומרים טבעיים כמו צמחים ועשבים, איברים מן החי ומינרלים, וגם מרכיבים כימיים וביולוגיים. לתורת הצמחים המסורתית היסטוריה של אלפי שנים, אם כי המונח "תרופות סיניות" נטבע לראשונה עם חדירתה של הרפואה המערבית הקונבנציונאלית לסין, במטרה ליצור הבחנה בין השתיים.
אחת מהאגדות הסיניות משקפת וממחישה את התלאות והקשיים בהם נתקלו הסינים הקדמונים בתהליך הרכבת נוסחאות צמחי המרפא. לפי האגדה, הקיסר המיתולוגי שֶננוֹנְג שנחשב לאבי החקלאות, היה הראשון שהחל את השימוש בצמחים. הוא טעם אלפי סוגים שונים של צמחים וקבע האם ניתן להשתמש בהם כתרופה או שהם רעילים. בסופו של דבר הוא סבל מהרעלה ומת.
השימוש בצמחי מרפא למטרות רפואיות נעשה כבר בתקופת שושלת סיה (המאה ה-21 לפנה"ס), אז השיטה המקובלת היתה מִרְתָּח – צמחים מיובשים המבושלים יחד, או מיצויים אלכוהוליים. תחילתה של כתיבת הספרות הרפואית שעסקה בצמחים היתה בתקופת שושלת ג'ואו המזרחית (1,100-771 לפנה"ס).
הספר "הפַרְמָקוֹפֵּאָה של שֶננוֹנְג" נחשב לקלאסיקה הראשונה בתחום צמחי המרפא. הוא נכתב בתקופה בין שושלות צ'ין והאן (221 לפנה"ס- 220 לספירה), ובדומה ל"ספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב", הוא נחשב לאבן יסוד ומשמש כבסיס לשימוש בצמחים ברפואה הסינית עד היום. הספר מאגד בתוכו מידע רפואי שנאסף על ידי מספר מומחים ברפואה הסינית שפעלו בתקופה שקדמה לשושלת צ'ין. הוא עוסק במיון והגדרה של צמחים מסוגים שונים ומציג 365 פורמולות משולבות הנמצאות בשימוש עד היום.
מכאן ואילך החלה להצטבר ספרות מקצועית עשירה בתחום הצמחים שהגיעה לשיאה בתקופת שושלת מינג עם הופעתו של הספר "מאטריה מדיקה" (מדריך התרופות), אחד הספרים החשובים ביותר שמבוסס על מחקרים שערך הרופא הנודע לי שה-ג'ן במשך 27 שנים שלמות. הספר מציג 1,892 תרופות ופורמולות שונות של צמחי מרפא.
סין היא מדינה עצומה בגודלה, היא נהנית מאקלים מגוון ומאפיינים פיזיים שונים, מה שהופך אותה לבית גידול אידיאלי של מגוון רחב מאד של צמחי מרפא. נכון להיום פותחו כ-8,000 זנים שונים של צמחי מרפא, אשר משמשים גם את הסינים עצמם וגם מיוצאים לכ-80 מדינות שונות ברחבי העולם. הצמחים בהם נעשה שימוש עברו, כאמור, מחקר מעמיק ובדיקות מקפידות. נמצא כי צמחי המרפא יעילים במניעה ובריפוי של מגוון מחלות, כאבים ובעיות בריאותיות אחרות. ניתן לקחת אותם בשילוב עם הטיפול התרופתי של הרפואה המודרנית, אך כמובן שיש להתייעץ ברופא מטפל לפני השימוש. הפורמולה משתנה ממטופל למטופל ומטיפול לטיפול ורק לאחר שהמטפל מבצע אבחנה מדויקת הוא יוכל לרשום את המרשם המתאים. ניתן ליטול את צמחי המרפא במספר דרכים: השימוש הנפוץ ביותר הוא במרתח. הצמחים נטחנים לאבקה אותה מערבבים במים חמים ושותים. שימוש נוסף הוא בקפסולות- טוחנים את הצמחים לאבקה ואז מכניסים אותה לתוך קפסולה, מה שמסייע במניעת הטעם של הצמחים. דרך נוספת שנפוצה בדרך כלל כשמדובר בילדים, היא מיצוי צמחי המרפא על בסיס נוזל אלכוהולי.
הריפוי בעזרת הדיקור הסיני
הדיקור התחיל בסין לפני אלפי שנים ונחשב לאחד מהשיטות העתיקות לטיפול בכאב, מחלה או כטיפול מונע. העדויות ראשונות לשימוש בדיקור סיני מופיעות כבר בעידן הניאוליתי בערך 3000 שנה לפני הספירה. ממצאים ארכיאולוגים מעידים כי מחטי הדיקור הראשונות לא היו עשויות ממתכת כמו המחטים שאני מכירים היום, אלא מאבנים ועצמות שהושחזו ושימשו לדיקור. מאז תקופת האביב והסתיו (770-476 לפנה"ס) יצאה הרפואה מתחום רופאי האלילים ולראשונה בהיסטוריה של סין הפכה למדע ומקצוע בו עוסקים רופאים ולא שמאנים. אחד הספרים שפורסמו באותה התקופה מתעד באופן מפורט את השימוש בטכניקת הדיקור שעשה רופא בשם יִי- הוּאָן כשהוא טיפל במחלה ממנה סבל הדוכס ממדינת ג'ין. נקודת המפנה הראשונה בתולדותיה של טכניקת הדיקור הסיני התרחשה במהלך תקופת המדינות הלוחמות ושושלת האן המערבית (476 לפנה"ס- 25 לספירה). עם התפתחותה של טכנולוגיית עיבוד הברזל באותה התקופה, הוחלפו בהדרגה מחטי האבן במחטים עשויות מתכת. מחטי המתכת הגבירו את האפקטיביות של הטיפול בדיקור, משום שהן יכלו לחדור למקומות בגוף שמחטי האבן לא יכלו להגיע אליהם. בתקופת האן המזרחית ושלוש הממלכות נרשמה פעילות ענפה של רופאים רבים שהתמחו בדיקור. בתקופה זו אף יצא הספר הראשון שמתאר בפרוטרוט את עקרונות השיטה.
